המפגש עם בני המשפחה בבגרות יכול לעורר קונפליקט פנימי בין הצורך לשמור על השקט הפנימי שלנו, לבין הרצון להרגיש שייכות וחלק ממשפחה.
יש מקרים שבהם כל אירוע או מפגש משפחתי הוא טריגר, כי הוא מציף פגיעות שונות שנחוו בעבר במשפחה.
ההימנעות מהגעה למפגש יכולה להקל באופן מידי, אבל לפעמים אחריה יכולה להתעורר הרגשה של הפסד וגל של צער, על כך שלא לקחנו חלק מהמפגש עם בני המשפחה. כי חסרה לנו תחושת השייכות, הרצון להיות חלק ממשפחה.
אבל על אובדן הפוטנציאל של הקשר.
להישאר מחוץ למפגש המשפחתי, יכול להפגיש אותנו עם הריק. הריק הזה מזכיר לך את הכמיהה הבסיסית להיות מובנים, אהובים ושייכים. מה שהיה חסר לנו במשפחה. הכמיהה היא תזכורת לכך שהצורך האנושי בחיבור לא נעלם, גם כשההגנה עליו מפני פגיעה הכרחית.
זהו צער על "מה שיכול היה להיות" אם היינו מרגישים שהמערכת המשפחתית הייתה בטוחה יותר עבורנו, אך במציאות הקיימת, הקרבה הפיזית היא מחיר יקר מדי עבור השלווה הנפשית.
בתוך המערכת המשפחתית, לכל אחד ואחת יש מקום או תפקיד שנקבע בילדות. כשאנחנו מגיעים למפגש, משפחתי בבגרות, אנחנו נכנסים לתוך מרחב שבו משוחזרים דפוסים ישנים, ציפיות לא מדוברות, ופגיעות מוקדמות.
המוח מזהה את טון דיבור, המבט, הרגלי ההתנהגות ומפעיל מנגנוני הגנה אותן אסטרטגיות הישרדות שפיתחנו בילדות. זוהי תגובה פיזיולוגית ורגשית, כמעט בלתי נשלטת.
הימנעות היא אינה בהכרח חולשה, אלא כלי לוויסות רגשי. כשאנחנו בוחרים לא להגיע, אנחנו מציבים גבול על מנת לשמור על השקט הנפשי שלנו.
ההימנעות מספקת הקלה מידית, כי היא מונעת את ההצפה רגשית שהיינו חווים בסיטואציה, אלו היינו מגיעים למפגש המשפחתי.
מדובר בקונפליקט בין שני צרכים בסיסיים שמתנגשים זה בזה: הצורך בהגנה- בביטחון והצורך בשייכות – למשפחה.
היכולת להחזיק בו-זמנית שני הקטבים היא סימן לבשלות רגשית:
מצד אחד להתרחק כדי לשמור על עצמי.
ומצד שני: לשאת את הכאב של הריחוק הזה כי אנחנו זקוקים לשייכות.
הסבל שלנו נובע מהניסיון לפתור את הסתירה ביניהם. ברגע שמבינים שהם יכולים להתקיים במקביל, שההקלה שההימנעות יוצרת אינה מבטלת את הצער על ההחמצה, הלחץ הפנימי פוחת ונוצר יותר איזון. ההכרה הזו הופכת את החוויה מטריגר משתק, למצב של מודעות
להכיר בהימנעות כפעולה של חמלה עצמית, כצורך להגן על עצמנו.
ולהכיר בצער כביטוי אנושי לצורך בשייכות, ברצון להיות מחוברים.
