לכול זוג ישנן מריבות שחוזרות על עצמן. אצל כל אחד מבני הזוג יכולה להתעורר תחושה של פגיעות. ונשאלת השאלה למה כל כך קשה לנהל שיחה רגועה, בונה ושקולה, על מה שמפריע לנו ?
כדי שנוכל לנהל שיחה רגועה, צריכה להיות לנו הרגשה של ביטחון. אך גם אם בדרך כלל אנחנו מרגישים בטחון עם בני הזוג, ישנם מצבים שיוצרים אצלנו תחושה של איום. תחושת האיום נוצרת, כאשר אנו חווים את ההתנהגות והתגובות של בני הזוג כסכנה לשלמותנו הנפשית או הפיזית. מצב זה מפעיל במוח מנגנון הסורק ומפרש את המציאות ארבע פעמים בשנייה. כאשר המנגנון מזהה סכנה, הוא מפעיל את המוח הקדום. האחראי על התפקודים הגופניים הבסיסיים כמו : נשימה, דופק ושיווי משקל. התחושה שנשקפת לנו סכנה, אינה בהכרח ממשית, ולעתים סובייקטיבית.
הסיבות להתעוררותה של תחושת איום, נובעת פעמים רבות באופן לא מודע, מחוויות עבר מהם נפגענו. ובעיקר מטראומות שמקורן בילדות. בחוויות בהם חווינו דחייה, ביקורת, נטישה, פולשנות או הזנחה. תגובה או התנהגות של בן הזוג בהווה מזכירה לנו תחושת סכנה שחווינו בעבר. תחושות אלו הגורמות לנו לעבור למצב של דריכות ולהגיב באחת מארבעת האסטרטגיות: בריחה, לחימה, קיפאון או התחנפות- ריצוי.
כיצד התגובות ההישרדותיות באות לידי ביטוי :
בריחה- Flight כאשר אחד מבני הזוג מביע ייאוש ואומר שאין סיכוי שבן הזוג ישתנה. כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שאין שום הקשבה מהצד השני. יכול להיות מצב בו אחד מבני הזוג קם ועוזב את חדר הטיפול.
לחימה- Fight כאשר יש מריבות והתפרצויות כלפי בן הזוג
קיפאון Freeze– מצב שבו יש הדחקה, הכחשה או דיסוציאציה
התחנפות, ריצוי fawn – מצב בו אחד מבני הזוג נכנס ללחץ ומסכים לכל הדרישות והציפית של האחר.
התיאוריה הפולי-ואגלית אותה פיתח פרופ' סטיבן פורג'ס, מסבירה כיצד פועלת מערכת העצבים האוטונומית. מערכת זו פועלת באופן שתומך בפעילויות השומרות על צרכי הגוף, בכדי לשמור על איזון, ולתמוך בפעולות ההגנה השונות – בריחה (Flight), לחימה (Fight), קיפאון (Freeze) התחנפות, ריצוי (Fawn), כאשר אנו מרגישים איום. .
