על אף שאנו מצהירים כי אנו רוצים שינוי , יש בנו התנגדות גדולה לשינוי מתוך הפחד מהלא ידוע. איננו יודעים אלו השלכות יהיו לשינוי גם אם הוא בתחום מסוים על חיינו. השינוי יוצר אצלנו לא פעם תחושה של אבדן
שינוי הוא אינו מצב שטבעי לנו . על אף שאנו חיים בעולם של שינויי מתמיד, התודעה שלנו מכוונת לקיבעון והיאחזות בקיים.
המתח בעידן הנוכחי בין הדרישה להתפתחות מתמדת לבין הקושי שלנו לשינוי מתמיד, יוצר תחושה של תסכול וחוסר מסוגלות.
אנשים פעמים רבות נדחפים לשינוי , כאשר נכפת עליהם מציאות חדשה: אבדן,
גם אנשים שסובלים מאוד, אינם ממהרים לערוך שינויים. הרגלים, מצבים רגשיים כמו דיכאון ואפילו מחלות גופניות הופכים להיות חלק מן הזהות כך ששינוי משמעו "להיפרד מן החלק הזה" כמו לכרות יד או רגל.
חוקר המוח וי אס רמאצ'אדרן, גילה כי כאשר קיימת הכחשת שיתוק, השבץ התרחש באונה הימנית. רמאצ'דרן מסביר כי לאונה הימנית של המוח יש את התפקיד המיוחד של שינוי הסכמה הקיימת שלנו לגבי העולם, בעוד האונה השמאלית יכולה להסביר רק את מה שכבר ידוע. משום כך, כאשר האונה הימנית מצויה בתפקוד לקוי, האדם אינו יכול לשנות את התפיסה שלו לגבי עצמו ולהבין שכעת חצי גופו השמאלי משותק, ואילו האונה השמאלית ממציאה כל הזמן הסברים מדוע הכול בסדר וכי למעשה אין שיתוק.
בין האונה השמאלית לבין האונה הימנית, בין אישיות נוקשה לבין גמישות מחשבתית, האדם מיטלטל בין שני צרכים שונים, הצורך ביציבות והמשכיות והצורך בשינוי והתפתחות. ביטול אחד מהצדדים יבטל במידה מסוימת את מי שאנחנו. ללא התפיסה של יציבות והמשכיות לא היינו יכולים לקשור קשרים. בן או בת הזוג שלנו השתנו ללא היכר מאז שהכרנו אותם. תאים ישנים נשרו וחדשים צמחו, אוויר ישן יצא וחדש נכנס, קשרים חדשים במוח החליפו את אלו הקיימים, אך לכל אורך התקופה אנו מזהים את האדם מולנו כאותו אדם בו התאהבנו. עם זאת, הזמן והנסיבות יוצרים מצבים חדשים אליהם עלינו להסתגל, לאמץ סכמות ותפיסות שונות על מנת להשאיר את אהבתנו בעינה.
רק האיזון העדין בין שני קטבים אלו מאפשרים חיים שמחד שומרים על זהותנו ומאידך מאפשרים לקבל ואף לצמוח מן השינוי המתמיד במציאות
