לפני 16 שנים מצאתי את עצמי תקופה מסוימת ללא עבודה. שלחתי עשרות קורות חיים וכלום לא קרה..
לאחר סשן אחד של NLP שעשתה לי חברה, עלינו על הבעיה
"את פוחדת לאבד את החופש" היא אמרה לי. מתוך הסשן הזה בניתי חזון שמתאר את העבודה שאני רוצה, מה שחשוב לי להרגיש בה, ולאיזה מטרות אני רוצה לכוון.
לאחר הסשן השלישי התקבלתי לעבודה שענתה בול על החזון שהיה לי אז.
הגעתי ליחידה לקידום נוער, לעבודה עם נערים שנשרו ממסגרות לימוד (גם הם חיפשו חופש). עבדתי עם הנערים קרוב ל 4 שנים. עד שהגיעה תקופה מאתגרת בחיי האישיים, איבדתי את התשוקה והחלטתי לפרוש ולהמשיך הלאה.
מאז שמעתי את זה עוד כמה פעמים ממטפלים, מתקשרים ויועצים שפקדתי, שאמרו לי שמסגרות אינטנסיביות לא מתאימות לי, ושאני זקוקה לדרגות גבוהות של חופש ולמרחב זמן רחב יותר עם עצמי. היום אני יודעת להגדיר שאחד הערכים שחשובים לי זה חופש.
יש הרבה יתרונות למסגרות, יש אנשים שפורחים בתוך מסגרות, הם מביאים את עצמם לידי ביטוי מלא ומסתגלים יחסית בקלות לאינטנסיביות שהן דורשות. ויש אחרים שפחות.
אחת המסגרות החשובות שאנחנו יוצרים, היא משפחה. יש ביכולתה של משפחה להעניק לנו תחושה של ביטחון, מקום בו נוכל להתנהג באותנטיות ולהיות חופשיים מהעמדת פנים וניסיונות לשאת חן, מקום בו נוכל לנוח ולהשתחרר.
יחד עם זאת, משפחה חדשה, עם ילדים צעירים היא מסגרת מאוד מחייבת ואינטנסיבית. היא כוללת תפקידים שונים ומגוונים ומטלות רבות, אשר חלקן סיזיפיות. ישנם זוגות שאוהבים את השהייה האינטנסיבית יחד ומצליחים לשמור על מרחב מאוזן.
יש מי שזקוק למרחב גדול יותר של חופש ולבד. עבור אלו, מצבים מסוימים במשפחה לגרום להרגשה של מחנק, ועדיין זה לא סימן שהאהבה נגמרה.
כל אחד זקוק לדרגות חופש שונות. חשוב לדבר על הצורך הזה ולהכיר בו. לבדוק אלו חלונות ניתן לייצר שיטעינו את כל אחד מבני הזוג, במה שהוא/היא זקוקים לו.